האם במבה צריכה אשרור חברתי?

היום בבוקר הלכתי מוקדם לסופר. בדרך-כלל בימי שישי הסופרמרקט מתמלא בסביבות 9:00 ונשאר מלא עד 13:00, אז הקדמתי והגעתי ב- 8:00 ואכן היה נוח ונעים לקנות. זהו סופרמרקט גדול ונוח שאני קונה בו ב-5 שנים האחרונות ואני פחות או יותר מכיר את כל מבחר המוצרים, את המחירים הסטנדרטיים ומתי מבצע באמת משתלם. אבל היום ראיתי בסופר משהו שלא ראיתי שם מעודי - אשרור חברתי בעוצמות שהרבה זמן לא ראיתי במרחב הציבורי.

לפני שנה בערך ראינו את הנהירה של ישראלים לפתיחה של סבן/אילבן (7/11) - חנות ״נוחות״ שככל הנראה הופרדה מתחנת דלק בלידתה. חנות שבארה״ב תיכנסו אליה כמזור אחרון בהחלט. אבל בארץ - תורים שלא נראו כמותםן לפני. לחנות נוחות.

באותו הזמן, תור מקביל השתרך בפארק המסילה בת״א בציפייה לקסטה. קסטה, סנדוויץ׳ הגלידה המוכר והידוע שבומרים כמוני זוכרים מילדות כטעמקור או סנקור (תגידו לי שעברית זו לא שפה מהממת). א.נשים מבוגרים שככל הנראה אכלו גלידה מתישהו בחיים החליטו ששווה להם להקריב הרבה מאוד דקות אולי שעות מחייהםן כדי לאכול את מה שצויץ בטוויטר כקסטה גנרית מהסופר.

א.נשים עומדים/ות בתור לגלידרייה ״קסטה״ של אייל שני בפארק המסילה בתל-אביב (תמונה מ״הארץ״).

בכלל, א.נשים ב- 2024 נוטים להיגרר אחר תופעות, אמירות, התנהגויות של אחרים/ות הרבה יותר מבעבר. לפעמים קוראים לזה FOMO (הפחד מלפספס את הבאזז הנוכחי) ולפעמים זה פשוט הרצון הטבעי להתנסות במה שכ״כ הרבה אחרים אישרו לנו כמוצלח (בנסותם אותו). ולזה אנחנו נקרא אשרור חברתי.

אשרור חברתי הוא תופעה פסיכולוגית לפיה אנשים מסתמכים על פעולותיהם והתנהגותם של אחרים כדי להנחות את החלטותיהם, במיוחד במצבים של חוסר ודאות.

אשרור חברתי (Social proof) היה כאן מאז ומתמיד. כשכולםן רצים לקנות מותגים בעקבות אחרים נחשבים יותר זה אשרור חברתי. כשקים קרדשיאן מפרסמת משהו, היא יוצרת אשרור חברתי. כשכולםן ברחוב פתאום לובשים קרוקס, זה אשרור חברתי. נבדיל כמובן מנורמות, שהן חוקים-חברתיים-לא-כתובים. נורמות, בניגוד לאשרור חברתי, הן דפוסים התנהגותיים שמסתובבים בחברה מסוימת מספיק זמן כדי להפוך להתנהגות המקובלת. לא לירוק על זרים באוטובוס, למשל, היא נורמה חברתית. לא לצעוק בין שתיים לארבע, לעומת זאת, היא נורמה חברתית גוססת שככל הנראה נשארה רלוונטית רק באזורים שכונתיים יותר עם אוכלוסייה שנמצאת רוב הזמן בביתה ולא במקום העבודה.

לייק הוא אשרור חברתי. חוות הלייקים שקמו בהודו נותנים למושג הזה משמעות מעת שונה ובעיקר משהו שניתן לשלוט עליו די בקלות. לכוון קהל לקוחות (פוטנציאליים) להאמין במשהו ו/או לרכוש אותו, זה כבר עניין שבשגרה. בעקבות השביעי באוקטובר, ראינו את זה קורה מהצד השני, כיצד העולם הבין שזה בסדר לתמוך בעמדה מסוימת מבלי להכיר את כל הרבדים שלה. זה אשרור חברתי.

נחזור לסופר, להבדיל אלפי הבדלות, ולאותו בוקר שישי מסקרן. בעודי מגיע לסופר ונכנס ישר לאזור הירקות המקבל את פניי, אני מזהה התקהלות בקצה, ליד הבצל הסגול והירוקים. זהו אזור שבד״כ מיועד למבצעים שונים ומשונים המציגים את תכולת המכולה האחרונה שבעל הסופר רכש. ראיתי שם עד היום נעליים, שלוקים, פאזלים, יין ועוד. הפעם הסחורה שהגיעה הייתה ארגזי ״במבה״ אסם. כל עובדי הקופות הגיעו לחזות במנהל המשמרת ואיש המשלוחים של אסם, פורקים את הארגזים ומוציאים מארזים מיוחדים של... ״במבה״.

״מארז אספנות״ קראה האריזה וכמעט נקרעה מכל העובדים שהסתערו על הארגזים ורוקנו אותםן. חלקםן אוחזים בשניים או שלושה מארזים ונסים חזרה לקופות להכמין את המטמון. בראשי אני שוקל את האפשרויות: להתעלם, כמו שכל אדם מבוגר שלא מבין מה הערך המיידי שהוא רואה מרכישה כזו יעשה, או לתפוס אחד ולהחזיק את כל המחשבות המעיקות האלה חזק לכמה דקות הקרובות. הושטתי את ידיי הארוכות והצלחתי לאחוז בחבילה אחת.

אולי שתיים? חשבתי לעצמי. תזכור, מחשבות מעיקות אח״כ. תפסתי את השנייה איך שהבחור של אסם סיים לגזור את הארגז הבא. יש לי שתי אריזות.

התרחקתי מהמקום ונעמדתי ליד החמוצים, היכן שאוכל לשמוע ולראות את ההתקהלות ואוכל זיתים עם שום וחריף. עם קיסם, אני לא חיה. בזית השלישי אמרתי לעצמי שגם אם זה מטומטם לקנות, זואי ממש תאהב את הבובה. והדרך שלי להרגיע את המצפון על המהלך המוזר, תהיה דרך זה שאני לא אדע את המחיר של המארז עד הקופה. ככה זה לא יציק לי שאני זורק כסף ובקופה יהיה לי לא נעים להחזיר. הקופאית בטח תכמין את זה כמו כוכבה בקניות פסח שלה.

עד עכשיו אני לא זוכר כמה זה עלה. אבל האשרור החברתי עבד חזק וזואי הקטנה שלי נהנית מהבובה.